הפיזיקה מאפשרת למדען לחזות את העתיד. אחרי שהבנו לפי איזה חוק מתפתח תהליך מסוים, אפשר לומר בוודאות מה יקרה לאובייקט לאחר זמן מה. נראה שזה הכלי החזק ביותר בידי אדם! אבל לא: מתמטיקה מעניינת הרבה יותר, מכיוון שהיא עוזרת לחרוג מכל ניסויים פיזיקליים בעשרות שנים, ולנבא את מה שטרם התגלה. כמו חלקיקים היפותטיים.
התשובה לשאלה מונחת על פני השטח: חלקיק היפותטי הוא כזה שטרם התגלה - לא התגלה ולא נרשם. עד לאחרונה זה היה למשל בוזון היגס. אך נשאלת השאלה: מאיפה הגיע מושג כזה, אם בפועל איש לא נתקל בו?
אז, הפיזיקה המודרנית "עומדת" על תורת השדה הקוונטי, שממנה נובעת הפיזיקה של החלקיקים האלמנטריים. למעשה, המדע מבוסס על התזה שכל דבר ביקום מורכב מחתיכות קטנות כל כך שאי אפשר לחלק אותן לשום דבר אחר. יחד עם זאת, לחלקיקים יש תכונות שונות לחלוטין ושום דבר לא יכול לאחד אותם זה עם זה.
ניתן לחלק הכל בתנאי לשתי קבוצות: "חומר" ו"אינטראקציה ". אם אין שאלות עם הראשונה, הרי שהשנייה היא ניסיון ברמה היסודית ביותר להסביר מהיכן נובעת כוח המשיכה, המגנטיות וכוחות אחרים. חשוב לציין שכבר בשלב זה כל המדע נכנס למנגנון מתמטי גרידא, שמאוד חלש לניסויים.
התשוקה של המדענים היא לפשט עד כמה שניתן על ידי חיבור כל האלמנטים יחד - דוגמה לכך היא על-סימטריה. זו תיאוריה (היפותטית, כלומר לא מוכחת) המאחדת חומר ואינטראקציה למערכת אחת, ומאפשרת להפוך אחד חלקיק למשנהו (למעשה, ליצור חומר מאנרגיה טהורה).
במעמקי תיאוריה זו נולדים חלקיקים היפותטיים. ברמה המתמטית, כל חלקיק שאנו מכירים קשור ל"שותף על-סימטרי ": כלומר. משהו זהה, אבל עם סימן מינוס. במיוחד האלמנטים הללו יורכב מ"חומר אפל ", שקיומו הוכח גם ברמת התיאוריה המתמטית.
במקרה הכללי, יותר מתריסר חלקיקים נוספים יכולים להיחשב "היפותטיים" (כמו גרביטון, שיסביר אינטראקציות גרביטטיביות) - אך תפיסה זו רחבה מעט יותר.
