הידע החברתי-פסיכולוגי מקורו בשחר הציוויליזציה, כאשר הופיעו צורות החיים הקולקטיביות הראשונות. כבר בתנועות דתיות מוקדמות השתמשו כמרים בטכניקות שליטה בקהל והדביקו קבוצות גדולות של אנשים במצב רוח המוני. לאחר מכן, רעיונות לגבי התנהגות חברתית היוו את הבסיס לפילוסופיה. אך הפסיכולוגיה החברתית התגבשה כמדע עצמאי רק בתחילת המאה ה -20.
החיים של אנשים בצורה כזו או אחרת קורים בצוות. זה דורש ויסות התנהגות של אנשים וקבוצות, יכולת לתקשר בצורה יעילה ולהסתדר עם חברים אחרים בחברה. טקסים, טקסים ואיסורים שונים עברו מדור לדור, בעזרתם החברה שמרה על האיזון החברתי. הידע אודות דפוסי האינטראקציה בין הפרט לקבוצה התגבש בהדרגה בפילוסופיה החברתית.
במחצית השנייה של המאה ה -19 עלו כמה דיסציפלינות חברתיות מהידע הפילוסופי שהיה לו נושאי לימוד שונים. כך הופיעו אנתרופולוגיה, אתנולוגיה, סוציולוגיה, פילוסופיה חברתית ופסיכולוגיה. דיסציפלינות אלה קמו והתפתחו במיינסטרים הכללי של הידע ההומניטרי, וקלטו את הנתונים העדכניים ביותר שנאספו ממדעי הטבע.
לצד תחומים אחרים בפסיכולוגיה, נוצרה דיסציפלינה נפרדת שמוקדה התנהגות הפרט בקבוצות גדולות וקטנות. בשנת 1908 התפרסמו בארצות הברית שלושה ספרי לימוד בנושא זה כמעט במקביל. הוא האמין כי בהם הופיע לראשונה השילוב "פסיכולוגיה חברתית".
בשנת 1924 פורסמה עבודת התוכנית הגדולה של פ 'אלפורט "פסיכולוגיה חברתית", שלדברי היסטוריונים למדע העידה על היווצרות מוחלטת של דיסציפלינה פסיכולוגית חדשה. עבודה זו נבדלה מספרי הלימוד הקודמים ברעיונות מודרניים יותר, בסמוך להוראות שהיוו בסיס לפסיכולוגיה החברתית הנוכחית.
מאז הקמת הפסיכולוגיה החברתית, הבחינו בה שני ענפים בבירור - סוציולוגיים ופסיכולוגיים. שתי הטיות אלו התאפיינו בגישות שונות להבנת טיבן של תופעות סוציו-פסיכולוגיות. בשנות השבעים של המאה הקודמת נוספה הטיה חוצה תרבויות לשני התחומים הללו, שתומכיה העמידו את מרכז האינטראקציה בין תרבויות במרכז המחקר.
במדע הסובייטי, הפסיכולוגיה החברתית נאסרה במשך זמן רב. הוא נחשב למדע בורגני, שלא יכול היה לקבל מקום במערכת האידיאולוגיה המרקסיסטית הרשמית. עם זאת, בהשפעת שינויים פוליטיים-חברתיים במדינה הסובייטית, חל שינוי בגישה לערכים תרבותיים ומדעיים מערביים. בשנת 1966 החלה ללמד פסיכולוגיה חברתית בפקולטה לפסיכולוגיה של אוניברסיטת לנינגרד.
