הקיבול לא תמיד מצוין ישירות על הקבל ביחידות הנגזרות מהפארד. לעתים קרובות יצרנים משתמשים בקיצורים ובקודים כדי להפחית את גודל הסימונים. בתרשימים חשמליים, קיצורים מיוחדים נמצאים גם בייעוד הקיבולת.
הוראות
שלב 1
אם יש לך תרשים סכמטי חשמלי, העשוי על פי התקן הישן, אז יעודי הקיבול שבהם נמצא פסיק, ללא קשר לשאלה אם החלק השבר שווה לאפס, מתבטאים תמיד במיקרו-פרדות. לדוגמא: 0, 015;
50, 0. אם אין פסיק בייעוד, אז הקיבול של הקבל מתבטא בפיקופארדות, למשל: 5100;
200.
שלב 2
במעגלים מודרניים, הקיבול של קבלים, המתבטא במיקרו-פארדים, תמיד מסומן בקיצור "mk" (לא "mkF"). הפסיק עשוי להיות או לא. לדוגמא: 200 מיקרון;
0, 01 μ. ייעודי הקיבול, לידי ביטוי בפיקופארדות, לא השתנו במהלך המעבר לתקן החדש.
שלב 3
משתמשים בדרך שונה מעט לייעוד הקיבול בעת סימון המקרים של הקבלים עצמם. הכינוי "pF" או היעדר מוחלט של שם יחידת המידה מצביעים על כך שהקיבול מתבטא בפיקופארדות. Microfarads מוגדרים באמצעות הקיצור "uF". Nanofarads מסומנים באות רוסית "n" או באות הלטינית n. אם חלק מהמספרים נמצא לפני האות הזו, והחלק השני אחרי, האות עצמה שווה ערך לפסיק. לדוגמא, קרא את הכינוי "4n7" כ- "4, 7 nanofarads".
שלב 4
בקבלים מיניאטוריים (כולל גורם הטופס SMD) הקיבולת מיועדת באמצעות קודים מיוחדים המורכבים ממספרים ואותיות. בעת פענוחם, הונחו על ידי המסמך הנמצא בקישור המופיע בסוף המאמר.
שלב 5
זכור שקיבול אינו המאפיין היחיד של קבלים. כאשר משתמשים בו במעגלי דופק, פרמטר כזה כמו התנגדות הסדרה המקבילה חשוב במעגלים בתדרים גבוהים - השראות טפילית. לעתים קרובות, לא אחד ולא השני מסומן על גבי מארז המכשיר, ויש למדוד את הפרמטרים הללו. חשוב גם לדעת את הקוטביות של הפעלת הקבל, אם הוא אלקטרוליטי, ואת המתח הנומינלי שלו. על הקבל המיובא, ליד המסוף השלילי, יש רצועה ארוכה של מקפים, ועל המקומי, ליד המסוף החיובי, יש סימן פלוס. נעשה שימוש בשיטת סימון מיוחדת בקבלים מסוג K50-16: שני סימני הקוטביות (פלוס מינוס) מוטבעים על תחתית הפלסטיק של האלמנט.
