ניתן לחלק את המשמעות הפונקציונאלית של אותיות בדיבור בכתב לשלוש קבוצות: ייעוד צלילי תנועת (10), עיצורים (21), ולא ייעוד צלילים (2). רוב האותיות משמשות לציון צלילים במצב בסיסי וחזק. ואת ייעוד הצלילים במצב שונה (חלש) מווסתים כללי האיות.
שאלת מטרת האותיות, ביטוי של ערך צליל כזה או אחר, היא השאלה העיקרית של תורת האלף-בית. ידוע כי האותיות של האלף-בית הרוסי יכולות להיות חד-ספרתיות ודו-ספרתיות. משמעויות צליל מופיעות בתוך הברה. במילה אחת, הקשר בין אות למשמעויות קוליות מורכב. הכללים לשימוש באותיות מחולקים לשתי קטגוריות: הראשונה מדברת על משמעות האותיות של השפה הרוסית, ללא קשר לאיות של מילים מסוימות (תורתם של ל 'שצ'רבה). לדוגמא, ההצהרה כי לאות "o" יש שתי משמעויות צליל - "o" ו- "a" - אינה נכונה. יש לה רק משמעות אחת - "o", והעובדה ש- "o" נכתב במקום בו נשמע לעתים הצליל "a" מהווה שימוש תחליף באות זו בהתאם לכללי האיות המודרני. הקטגוריה השנייה עוסקת בכתיבה. מילים ספציפיות. לדברי בלשן מפורסם אחר א 'גוווזדב, לאות "o" יש משמעות חדשה במילים "גדול", "יונה", "מים" וכו' שהיא צליל, אך לא הראשי (הראשי), אלא המשני.. במקרה זה, האות "o" נותרת חד משמעית. כתוצאה מכך, כללי הקטגוריה הראשונה הם כללי הגרפיקה, והשנייה - כללי האיות. השימוש בכל אות מוגבל לצליל מסוים, שניתן נמצא ומסוכם, אם כי מחפשים אותו במילים ספציפיות, לפעמים אפילו בצומת שלהם ("החופר היה חולה - אדמה / bb / olel.") הגדרות המטרה העיקרית (העיקרית) והמשנית של המכתב, המוצעת על ידי ב 'אוסיפוב, הם המדויקים ביותר: המשמעות העיקרית היא המשמעות שנותרת מאחורי האות ללא קשר לכללי האיות. המשמעות, שמקורה בכללי איות, נקראת משנית (נוספת). המשמעויות העיקריות טבועות באותיות במיקומים חזקים (תנועות במתח, עיצורים לפני תנועות), השאר משניות.
