בקהילות יהודיות רבות נהוג שלא לגזור את התלתלים לבנים עד גיל שלוש. וכשהילד מגיע לגיל זה, ארגנו חופשה גדולה, אספו את כל הקרובים והזמינו את האנשים המכובדים ביותר, והעניקו להם את הכבוד לחתוך נעילת שיער.
מקור המנהג
חג התספורת הראשונה בעברית נקרא "חלאק" וביידיש - "אופשנש", ועצם המנהג שלא להסתפר בגיל של ילד עד לגיל מסוים, מקורו בספר קבנות מאת הרב חיים ויטאל. בו הוא מספר כיצד המורה שלו חתך את בנו לראשונה בהר מירון בקברו של רבי שמעון בר יוחאי בחג ל"ג בעומר.
הקבלה אומרת כי לא ניתן לאכול פירות מעצים שנטעו יהודים על אדמת היהודים בשלוש השנים הראשונות ומכנה אותם "אסורים". פירות השנה הרביעית חייבים להיות מוקדשים לקב"ה, אך את כל היבול הבא ניתן כבר לאכול.
חכמי היהודים משווים את הילד לעץ, ומעשיו לפירות. בשלוש השנים הראשונות הילד עדיין צעיר מדי ולא באמת מבין כלום. בשנה הרביעית הוריו מתחילים ללמד אותו את התורה ואת החוכמה הכלולה בה, והחל מהשנה החמישית הילד מתחיל לענות באופן עצמאי על מעשיו.
בגיל זה התינוק כבר יודע שתקופת החיתולים והמוצצים הסתיימה, מכיוון שהוא עכשיו "גדול", וצריך לחבוש כיפה וציצית, ללמוד ברכות, האלף-בית והתורה. ההורים והסובבים אותו מצפים שהוא יגדל חכם, אדיב, יעשה מעשים טובים, ובהמשך יהיו לו ילדים משלו - "פירות".
איך זה קורה
נהוג לחגוג את התספורת הראשונה בהר מירון בקברו של רבי שמעון בר יוחאי, אך ניתן לעשות זאת באולם הטקסי של בית הכנסת או סתם בבית. בנוכחות בני משפחה וחברים, האורח המכובד ביותר חותך את החוט הראשון ומעביר אותו לתינוק יחד עם המתנה. הוא האמין שיש להתחיל את התספורת מהמקום בו יונחו התפילין במהלך בר המצווה.
לאחר מכן, כל אחד מהנוכחים יכול להרים מספריים ולחתוך תלתל אחד. יש להשאיר את הילד עם שיער על הרקות שלו, מה שמכונה "עקץ" או "הצידה" - כפי שנקבע במצוות הקדושות.
ביום זה הילד קורא קטעים מהתורה וזורק מטבע לבנק קופת צדקה. לאחר מכן, על פי המסורת, כל האורחים מברכים את הוריהם ומאחלים להם "לגדל בן לתורה, לחופה ולעשייה טובה." ואז מוסרים לתינוק לוח פלסטיק עם האלף-בית ומונחים טיפת דבש על כל אות. הילד, בעקבות הוריו, חוזר על האותיות ומלקק דבש, "כדי שהתורה תהיה מתוקה על הלשון."
למחרת היום, התינוק נשלח ללמוד בחדר ילדים - בית ספר יסודי יהודי. שם, על "העולה החדשה" ביום הראשון שלו יקלח ממתקים כדי שגם לימודיו ייראו לו מתוקים.
