מוות הוא תופעה מכוסה רעלה של סודיות. יש הרבה שאלות רטוריות לגבי מוות. פסיכולוגים, נראים, פילוסופים ומדענים מחפשים תשובות להם. יש מספר עצום של טקסים וסימנים הקשורים למתים. אחד הטקסים האלה הוא שהמנוח תמיד מובל קדימה ברגליו.
מה אומרת הדת?
אנשים דתיים מאמינים שגם לאחר מותו, אדם תמיד אחראי לאלוהים מוקדם. כאשר מתקיים טקס ההלוויה, הארון עם הנפטר מועבר קדימה ברגליהם, כך שפניו של הנפטרים ילכו אל המזבח. טקס זה בקרב עמים מסוימים אינו נקרא אלא "התפילה האחרונה". הסלאבים הקדמונים, למשל, קישרו את הדלת עם הכניסה לעולם האחר. אתה יכול לזכור מיד עוד סימן דומה - אתה לא יכול לישון עם הרגליים עד הדלת. סימן זה נובע מכך שלפי הסלאבים הקדומים השינה היא מצב קרוב למוות. בזמן השינה הנשמה עוזבת את גוף האדם, וחוזרת להתעוררות. מדענים הוכיחו שאתה באמת לא יכול לישון עם הרגליים עד הדלת. במצב זה אדם מרגיש חוסר ביטחון. כתוצאה מכך השינה הופכת לחרדתית וחסרת מנוחה.
מדוע באופן מסורתי יש צורך לשאת רגליים של אדם מת קודם?
בימי קדם, המתים לא הובלו דרך הדלת. בוצע תהליך הוצאת הנפטר דרך חלון או חור שיוצר במיוחד בקיר. לאחר ההלוויה תוקן החור שוב. על פי המסורת מאמינים כי באופן זה נפשו של הנפטר תלך אחריו ולא תמצא את דרכו הביתה. האמינו שאם לא כן רוח הנפטר יכולה להישאר בבית.
הנפטר נישא קדימה ברגליו כדי שהנשמה תדע לאן היא מכוונת, אך אינה זוכרת את הדרך חזרה. יש מנהגים שמזכירים שהעולם האחר הוא סוג של עולם "הפוך". כשאדם נולד, הם יוצאים ראש בראש. לידה עם הופעת ילד ברגליים קדימה לרוב קשה מאוד, ולעתים מסתיימת במות הילד או האם. מכאן נוהג המנהג - לכסות את המראות בבד. במנהגים רבים נאמר שהמראה היא הכניסה לעולם האחר. מאמינים שאם הנשמה רואה את עצמה במראה, היא יכולה להישאר.
עם זאת, בקרב כמה עמים, למשל, ניתן לייחס להם את הקראים הקרים, יש מנהג לשאת את הראש שנפטר תחילה.
נקודת מבט רציונלית
אם נשכח מדת ומסורת ונפנה לשכל הישר, נוכל להבין שהם נושאים אדם קדימה ברגליו כך שהאדם הנושא את הארון מאחור לא יוכל להסתכל בפני הנפטר. יש אנשים שעצבניים מאוד כשהם רואים את המתים. מפוחדים, רבים מהם עלולים להתעלף.
אדם חי תמיד נישא קדימה בראשו, כמו למשל בעת הצלת אדם טובע, הוצאת אדם מבית בוער. זה נעשה כך, כשמסתכלים על פני הקורבן, אפשר לגלות את מצבו ובמידת האפשר להיחלץ.
