לעיתים, כשמסתכלים לשמיים למשמע מטוס מעופף, ניתן להבחין בשביל מעונן ארוך הנמתח מאחורי המכונית המעופפת. שביל זה נקרא שביל עיבוי ומורכב מערפל שנראה לבן על רקע שמיים כחולים.
השביל שעוזב מטוס מעופף נקרא שביל עיבוי. שם זה מגיע ממקור העקבות, המורכב מלחות מרוכזת הנוצרת כאשר אדי מים מפליטת המנוע נכנסים לאטמוספרה. לפיכך, הפס בעקבות נקודה בשמיים אינו אלא ערפל, אך מה הסיבה לערפל זה? במהלך הפעולה המנוע זורק גזי פליטה שנוצרים במהלך בעירת הדלק. גזים אלה הם שילוב של מים ופחמן דו חמצני. המים כלולים בפליטה כקיטור ולכן הם בעלי טמפרטורה גבוהה. הטמפרטורה של האוויר הסביבתי בגבהים גבוהים מאוד נמוכה, כך שאדי המים מתקררים במהירות ומתעבים במהרה ועוברים לשלב הערפל. הלחות היחסית שלו מינימלית, העקבות מתפוגגים מהר מאוד ונשאר בלתי נראה לעין. אם לחות האוויר גבוהה, הרי שהרצועה נשארת לאורך זמן. יתר על כן, אם האוויר רווי יתר על המידה בלחות, אזי המים העבים מגז הפליטה לא רק שאינם נעלמים, אלא גם מגדילים את נפחם ובסופו של דבר הופכים לחלק מענני הציר. על האקלים. ענני סירוס לוכדים חום על פני כדור הארץ, כך שתרומתם הנוספת לעלייתם עשויה לסייע בהאצת ההתחממות הגלובלית. ואם ניקח בחשבון את הקצב שבו מתפתחת בניית מטוסים בכדור הארץ וכמה טיסות נעשות מדי יום, אפשר לדמיין עד כמה התרומה הזו גדולה. ניתן להימנע מהשפעה רחבה על האקלים על ידי חובת הטייסים לנוע לגבהים נמוכים יותר או הימנעות ממקומות עם לחות יחסית גבוהה, אך הדבר יוביל לירידה במהירות הטיסה ובהתאם לכך להגדיל את מספרם, אשר בתורו יוביל לעלייה בפליטת הפחמן הדו-חמצני לאטמוספרה. לכן בעיית ההשפעה המזיקה של תופעה אטמוספרית זו על האקלים נותרה לא פתורה.
