בסרטים על תקופות ישנות או מוזיאונים אתנוגרפיים, אתה עדיין יכול לראות תיבות די מלאות עם מכסה סגור ומנעול. לעתים קרובות הם מוזכרים בספרות הקלאסית, כאשר הם מתארים את חיי העם או את אחוזות בעלי קרקעות רוסיות. השידות היו מחסן העושר המשפחתי.
סוגי חזה
בבקתות האיכרים הרוסים כל הרהיטים היו שולחן, ספסלים לאורך הקירות, עליהם ישבו ביום וישנו בלילה. אבל הקישוט של כל בקתה, כמו גם סימן לעושר ולרווחת המשפחה, היו שידות. בהתאם לגודל, הם עשויים להיות בעלי מטרות פונקציונליות שונות ולהיראות שונים, ולהיקרא אחרת, אך תכונות העיצוב שלהם נותרו משותפות - קופסת עץ עם מכסה הניתן לנעילה.
בתיבות גדולות - שידות, שהונחו בחדרי שירות ובמזווה, הם אחסנו מוצרים שלא ניתן היה לאחסן במרתפים בגלל רטיבות, למשל תה צמחים רופף, וכן אספקת מזון לבעלי חיים. רכוש יקר נשמר בתיבות, שבאזורי דרום רוסיה כונו מחבואים. שידות קטנות יותר, חלולות מגזע עץ שלם, שימשו לאחסון דברים יקרי ערך במיוחד ונקראו קובלו. שידות קטנות, שכוסו עור וכרוך בברזל, נקראו שקאטולה; ארוזות בהן כלי זכוכית יקרים. היו גם חזה ראש עם צורה מעט קעורה, שבהם הועבר כסף, ועליו אפשר לישון בלי לחשוש שגנב חטטני ימשוך את העושר בשקט מתחת לכרית.
מטרה פונקציונלית של החזה
בית חזה רגיל שימש ארון בגדים ומיטה; ניתן היה להציב אותו במסדרון או בחדר העליון. הם הועברו מדור לדור. הם שמו בגדים חגיגיים, חולצות דקות, מפות ומצעים, שמרו על צעיפים ומתנות יפות במיוחד. החזה לא נפתח לעתים קרובות - בימי החגים הלאומיים והכנסייתיים, כמו גם בימי הקיץ החמים - כדי למיין ולייבש בגדים, להניח אותם עם עשבי תיבול ריחניים ולענה - מעש.
בבתי האחוזה, בהם היו מיטות לבעלים, שימשו החזה במסדרונות או בחדרי החצרות כמקומות שינה, הונחו עליהם שמיכות ועוטרו בכריות רב צבעוניות. אך רבות מהחזה היו קישוט בפני עצמן. לא רק נגרים עבדו על ייצורם, אלא גם נפחים, חישול ידיות, צירים ומנעולים שקשרו אותם בברזל. התיבות שהוכנו בניז'ני טגיל זכו להערכה רבה - אמנים מקומיים ציירו תמונות שלמות על מכסיהן וקירותיהן. חזה כזה הונח בפינה האדומה מתחת לסמלים ורק שרידי משפחה יקרי ערך הוחזקו בו. האמינו שבימי הרווחה אין לפתוח חזה עם עושר משפחתי, כך שהמזל והשגשוג לא יתאדו מהם. מאותה סיבה, כדי לא לאבד את אושרם ועושרם, החזה המשפחתי לא ניתן לאיש ולא הועבר לאיש.