הצרכנים מכירים את פסי הברקוד השחורים והלבן על גבי אריזות המוצר. אבל לא כולם יודעים איזה מידע מסתתר מתחתיו, על מה ברקוד יכול לספר.
הברקוד הנפוץ ביותר הוא מספור המאמרים האירופי EAN-13. בארה ב ובקנדה משתמשים בקוד UPC של 12 סיביות.
שלושת התווים הראשונים בערך הדיגיטלי של הברקוד הם קוד הייצוג האזורי של העמותה (קידומת הארגון הלאומי) בו רשום יצרן המוצר. מרבית המפעלים מעדיפים להירשם בנציגות העמותות בארצותיהם, אך ההתאחדות אינה אוסרת על רישום המיזם במדינה אחרת, ולכן לא ניתן לקבוע את מדינת הייצור של הסחורה על ידי שלוש הספרות הראשונות..
קודים המתחילים בשניים (קידומות 200 עד 299) שמורים בנפרד. קודים אלה משמשים עסקים לצרכים שלהם, לרוב קמעונאים, ומציינים מחיר, משקל ופרמטרים אחרים. הם אינם בשימוש מחוץ לארגון ואינם רשומים או מוסדרים על ידי צדדים שלישיים.
4-6 הספרות הבאות הן קוד היצרן (מספר הרישום של יצרן המוצר). כל קידומת אזורית מוקצה לרישום מעשרת אלפים ארגונים למיליון. אורכו של תחום זה תלוי בתקנות המשרד האזורי. עם גודל שדה גדול יותר, ניתן לרשום יותר עסקים, אך אז כל עסק רשאי לרשום כמות קטנה יותר של סחורות (המספרים הבאים). לפיכך, אם קוד החברה הוא 6 ספרות, אז לכל חברה ניתנת האפשרות לרשום 1000 יחידות מוצר.
הקוד של המוצר עצמו הוא 3-5 הספרות הבאות. אורכו של קטע זה תלוי באופן בו אורך קוד הארגון נבחר על ידי הרשם כבסיס. יחד עם זאת, הקוד הדיגיטלי של המוצר אינו נושא שום גורם סמנטי. העמותה ממליצה על הקצאה עקבית של קודים לסחורות, מכיוון שמשוחררים סוגים חדשים של מוצרים מבלי להכניס קוד זה לעומס סמנטי ספציפי. זהו רק המספר הסידורי של פריט המוצר, אותו מחשב המסוף בחנות פשוט לוקח מבסיס המחשבים שלו, שם מאוחסנים שם ומחיר המוצר.
הספרה האחרונה היא מספר הסימון ומשמשת כדי לוודא שהסורק קורא את המשיכות בצורה נכונה. המספרים במקומות שווים מתווספים ומכופלים ב- 3. לאחר מכן מתווספים המספרים במקומות מוזרים. ואז התוצאות מסוכמות ורק הנתון במקום האחרון נותר בסכום הסופי. ואז נתון זה מופחת מ- 10. ההפרש שנוצר הוא מספר הסימון, שעליו להתאים לזה שצוין האחרון בברקוד.
