המונח "מים ניטרליים" מתייחס לגופי מים הנמצאים מחוץ לגבולות המדינות. אלה יכולים להיות אוקיינוסים, ים, נהרות, אגמים, מים תת קרקעיים ואפילו ביצות.
ים ואוקיאנוסים מחוץ לטריטוריה של מדינות נקראים גם "הים הפתוח". אוניות המפליגות במים ניטרליים נופלות תחת חוקי המדינה שדגלה מותקן עליהם. אם הספינה מעורבת בפעילות פלילית, כגון פיראטיות, כל מדינה יכולה להתערב ולהפעיל סמכות.
מהיכן הגיע המושג "מים ניטרליים"?
מבחינה משפטית המושג "מים ניטרליים" חייב את הופעתו לעורך הדין ההולנדי גרוטיוס. בשנת 1609 פורסמה יצירתו תחת הכותרת "ים חופשי". כאשר בתחילת המאה ה -17 כמה מדינות, כולל פורטוגל וספרד, החלו לתבוע שליטה מוחלטת בכל הים והאוקיאנוסים, ההולנדים מרדו, מכיוון שהדבר מביא לניתוק יכולתם לסחור בנמלים זרים רבים.
גרוטיוס, חלוץ המשפט הבינלאומי, הגן על הזכות לנווט בים הפתוח. הוא התעקש שטחי הים חופשיים לכולם, וכי ספינות יוכלו להפליג בנמל אחד לנמל אחר.
בהצהרותיו סמך גרוטיוס על החוק הרומי ומנהגי הניווט הימי באסיה ובאפריקה.
גבולות הים הפתוח
הרעיון שחופש התנועה בים אמור להתפשט עד קו החוף מעולם לא התממש. השאלה עד כמה המים הפנימיים אמורים להימשך גרמה למחלוקת רבה. סכנת ההברחות וההתקפות הצבאיות גרמה למדינות הגובלות בים ובאוקיאנוסים לדרוש את הזכות למים הנמצאים לחופיהן.
בתחילת המאה ה -18, המים הפנימיים של המדינה נחשבו למרחק השווה לשלושה מיילים. זה היה המרחק של כדור תותח.
בשנת 1982 אומצה אמנת האו"ם על חוק הים - מסמך המאשר את מצב העניינים הנוכחי. על פי אמנה זו, כל מדינה עצמה קובעת את רוחב המים הפנימיים. מרבית המדינות הרחיבו את השטח הזה ל -22.2 ק"מ. זה נקרא בדרך כלל "האזור הסמוך". כ -30 מדינות שמרו על רוחב זהה של 3 מיילים.
האמנה קובעת גם אפשרות לזכות לאזור כלכלי בלעדי. זהו אזור ימי של כ- 370.4 ק מ (200 מייל) שבתוכו מדינת החוף יכולה לערוך חיפושים ולקבל גישה לשימוש במשאבים ימיים. במקביל, ספינות של מדינות אחרות יכולות לצוף בחופשיות בתוך שטח כזה. לא כל המדינות טוענות לאזור הכלכלי הבלעדי.
יש גם את המושג "אזור צמוד". רוחבו הוא 44.4 ק"מ. בתוך אזור זה, למדינה הזכות לעצור את הספינה ולארגן בדיקה, וכן להפעיל שיפוט במידת הצורך, כלומר אם חוקים של מדינה זו מופרות. גופי המים הנמצאים מעבר לכל הגבולות האמורים נחשבים ל"ים הפתוח ". הם נקראים גם "מים ניטרליים".
