לעמים רבים יש מסורת להנצחת המתים, וההיסטוריה שלה נמשכת מאות שנים. ישנם מסורות וטקסים מסוימים הטמונים בהנצחה, שההם עדיין חי.
למה הם זוכרים
המסורות הלוויתיות של עמים שונים, שהתפתחו במשך מאות שנים, שונות, אך הן מאוחדות על ידי דבר אחד - האמונה שחיים אחרים מתחילים לנפש האדם יחד עם המוות. לכן, תשומת לב רבה הוקדשה תמיד לא רק להלוויה, אלא גם להנצחה שלאחר מכן.
בנצרות נהוג לזכור זאת מספר פעמים: ביום ההלוויה, בימים התשיעיים והארבעים. זאת בשל תלאות הנפש בחיים שלאחר המוות.
ביום ההלוויה מוזמנים כל הנוכחים בהלוויה לארוחת זיכרון. ניתן לארגן ערות בבית, אך כיום אנשים רבים מעדיפים לשכור בית קפה או מסעדה. למנות המוגשות לשולחן תפקיד חשוב בארוחת הזיכרון. עבור נוצרים מימי קדם, מנת הזיכרון העיקרית הייתה קוטיה (או סוצ'יבו) - מנה המורכבת מאורז מבושל, דבש, אגוזים וצימוקים.
הדגנים שנכנסים לקותיה משמשים סוג של חיים חדשים שממתינים לנפטרים. נקודה חשובה היא קידוש המזון הזה במקדש לפני תחילת ההנצחה. לאו דווקא שפע של מנות על שולחן הזיכרון. עם זאת, חטיפים קרים ומשקאות שונים מוגשים באופן מסורתי.
חגיגה עצובה
לפני הכניסה לחדר בו תתקיים ארוחת הזיכרון, נהוג שכל מי שהיה בבית הקברות לשטוף ידיים. ואז האורחים מוזמנים לשולחן עם המילים: "אנא שתף את צערנו." נהוג להשאיר מנה אחת ריקה ליד השולחן. את המקום מימינו תופסת המארחת או מארחת ארוחת הזיכרון.
ארוחת הזיכרון מתחילה בקריאת "אבינו" מאת אחד מקרובי המשפחה של הנפטרים, ואז כל הנוכחים ביד שמאל לוקחים חופן ג'לי לאזכרה. הוא בדרך כלל מסיים את הארוחה. הוא מוזג לכוסות לכל הנוכחים. בחלק מהיישובים לביבות עם דבש הן גם מנת זיכרון מסורתית. נהוג לאכול אותם מיד לאחר קוטיה. שאר הארוחות מוגשות על פי שיקול דעתן של המארחים.
במהלך ארוחת הזיכרון יש להקפיד על נימוסים: לא לדבר בקול רם או לצחוק. כל השיחות ליד השולחן צריכות להיות מוקדשות לנפטרים, זיכרונות מחייו הארציים. לא נהוג להודות על ארוחת הזיכרון. את שאר האוכל מחלקים לאורחים כדי שיזכרו את המנוח בבית. אי אפשר לזרוק את קותיה. להנצחה הבאה - בימים 9 ו -40 - מוזמנים הקרובים והקרובים ביותר.
אך ההנצחה החשובה ביותר של הנפטרים מתרחשת, כמובן, בכנסייה.
