על פי הקוראן, כל אדם שבילה חיי צדיקים בהגיעו לגן עדן, מוצא שם לא רק שלווה ועונג, אלא גם את האהבה האינסופית של בתולות יפות. בתולות אלה נקראות שעה.
מיהם הגוריות
ישנן שתי השקפות עיקריות לגבי מי השעות. בגרסאות המוקדמות של הקוראן, זה היה שמם של הבתולות היפות הארציות שחיו תמיד בגן עדן ונועדו אך ורק להביא אושר נצחי לאנשים הצדיקים שנפלו לאחר המוות בחיים שלאחר המוות. החיבוקים שלהם מתוקים, הדיבור שלהם מהנה, ויופיים ללא דופי נעים לעין כבר עשרות, מאות ואלפי שנים, מבלי להשתעמם מגברים.
עם זאת, בגרסאות מאוחרות יותר של הקוראן, מבט שונה על דמות הבתולות השמימיות משתקף: לפיה, יחד עם בעלים צדיקים, בני זוגם הולכים לגן עדן, המאוחדים עם אהובם בארץ האושר הנצחי. במקביל, נשות הצדיקים עוברות "טיהור" מיוחד לאחר המוות על מנת לעלות לגן עדן יחד עם בעליהן. כמו כן, על פי נקודת מבט זו, בתולה יפהפייה המכובדת גברים, אך לא הספיקה להכיר אהבה ארצית במהלך חייה, יכולה להפוך לגוריה. עם זאת, במקרה זה, נשים, שהופכות לשעותיהן, עוברות טרנספורמציה ורוכשות מראה שונה ומענג יותר על מנת להפוך למקור של הנאה מיסטית ומושלמת ולא להזכיר לגברים אנשים ארציים.
איך נראים הגוריות
על פי הקוראן, ההוריות נבדלות ביופי כה מדהים ומושלם שקשה לאדם ארצי לדמיין אותן אפילו. לכל נערות גן העדן יש עיניים שחורות גדולות, וזה מודגש במיוחד. יש להם גוף חינני ועור עדין. עם זאת, בפולקלור המזרחי, הדימוי הזה עבר שינויים חזקים: הגוריות מתוארות לעיתים קרובות כיצורים של ענבר, מושק וזעפרן, עם ניחוח נפלא ושקוף. זה מדגיש עוד יותר את ההבדל העצום בין יצורים לא ארציים אלה לבין נשים רגילות.
כל הגוריות פשוט רוחצות בפאר. הם עונדים מגוון רחב של תכשיטים מקסימים כדי לשפר את יופיים. גוריאס נח על שטיחים מזרחיים מפוארים ולובש בגדים יקרים. עבורם הוקמו בגן עדן אוהלים מרווחים מיוחדים העשויים מחומרים יקרים. יצורים אלה חיים ביערות וגנים ירוקי עד.
למרות שלרוב הגוריות מוצגות כנשים של צדיקים, ומעניקות להן חיבוק עדין, יש דרך אחרת להסתכל על "החיים" שלהן. לדבריו, ההוריות הן כמו פנינים יפות סגורות בתוך קליפה, ואף גבר ואפילו לא בן חור יכול לגעת בהן. אולם זה לא מונע מהם לשמח ביופיים את עיניהם של אנשים שהלכו לגן עדן לחיים צדיקים.
